לפי "שמש בקפיטריה" מאת אדוארד הופר

כהרגלה הלכה לורה לבדה לארוחת הצהריים. היא עבדה במשרד אפרורי בעבודה אפורה ומדי יום בצהריים, בדיוק ב - 12:30, הלכה לקפיטריה ברחוב הסמוך. שם אכלה את אותה ארוחת צהריים כבר שנים. וב - 1:00 בדיוק היתה כבר חזרה במקום העבודה. שיגרה זו לא הופרה (למעט שבתות וימי חופש) כבר כמה שנים.

היום היה יום חורף טיפוסי, שבו השמש הואילה בטובה לתת את אורה, אבל חום לא היה במעשיה. לורה התישבה ליד החלון וניסתה לתפוס כמה שיותר קרני שמש. היא אכלה את מנתה הקבועה ונהנתה עוד כמה דקות אחרונות מקרני השמש על פניה.

היתה לבדה, לבושה בפשטות. לעיתים רחוקות ניתן היה לראותה משוחחת עם מישהו מחוץ לגבולות העבודה. מאז שאחותה עברה לגור עם בעלה בכפר מרוחק, לא היו ללורה ידידם או קרובים שעמם יכלה לדבר. הדברים היחידים שמדי פעם הפרו את בדידותה היו מכתב מאחותה והשכנה מהקומה הראשונה, שמידי פעם הזמינה אותה לתה ושיחה של כלום.

לורה לא הרגישה את הבדידות, היו לה הרבה חברים בדמיונה. שם הרבה פעמים היתה יוצאת למסעות במקומות אקזוטיים, מוקפת בהרבה חברים, צחוק ואהבה, ולצידה אהוב ליבה. שם היתה היא מרכז הענינים, ואנשים תמיד חפצו להיות בקרבתה.

היא הגתה בו הרבה בנסיך שלה. בכל מקום בו ביקרה בדמיונה, תמיד היה עימה. עלם יפה תאר ואוהב, שתמיד הבין את רצונה ובסביבתו הרגישה כמו מלכה. היתה מתארת בפרטי פרטים את לבושו, חיוכו ונעם קולו. לורה חיכתה ליום בו יופיע מאי שם עם חיוכו הקסום, ויקח אותה הרחק מכל האפור הזה, אל מקום מלא צבעים עזים ושמחת חיים.

הבחור בשולחן הסמוך פנה אליה וחייך.

מיקי
30 במרץ


עוד על אדוארד הופר

Copyright (c) Miki Tebeka